עוד מעט שנה שאני מלווה את איריס בתהליך ההבראה שלה.
שנה שהיא מתמידה בתזונה הנכונה לה, שנה שהיא מקשיבה למדיטציות, מקפידה על נשימות והליכות בשכונה וגם עו מעט שנה שהיא לא עובדת.
"נכון...עוד מעט שנה" היא אומרת..."כבר שנה מאז שקיבלתי את המחלה הזו ואני כבר ממש רוצה להבריא מהסיוט הזה...נכון שאני כבר שנה בתהליך...ואין אצלי נסיגה משמעותית....אני ממש לא יודעת למה זה לא עובד לי".
"אבל מצד שני" היא אומרת, "כאשר אהיה בריאה לחלוטין, אחזור לשגרה שלי ואז אצטרך לוותר לגמרי על כל ההטבות שאני מקבלת עכשיו.
אוותר על לקום בבוקר מתי שבא לי...
אוותר על תו הנכה שלי..
אוותר על הזכויות הרפואיות שלי....שלא לדבר על קצבת הנכות.
ואתה יודע עוד משהו, רק כשאני חולה, באים לבקר אותי, דואגים לי, מתעניינים בי".
בכל מחלה יש מתנות כאלה. ברוב המקרים אנחנו לא מודעים למתנות הללו או שאולי לא מוכנים להודות בהן...גם לא בפני עצמנו.
כאשר נכיר ונסכים לוותר על ה"מתנות" שהמחלה מביאה איתה, כשנבין ונדע להתמודד מחדש עם אתגרי החיים, הדרך לריפוי, הבראה והחלמה תהיה פרוסה לפנינו.
צריך אומץ לוותר על תשומת הלב שאני מקבל כשאני חולה.
צריך להסכים לוותר על כספים, תגמולים וקצבאות.
צריך אומץ להתמודד עם החזרה לשגרה..
צריך אומץ להיות פשוט "אני" בלי סיפור המחלה שלי.
ושכל אלה יקרו, בו ברגע נהפוך מקורבן למי שלוקח אחריות על חייו.
