אני פוגש אנשים בודדים.
לא בגלל שאין להם חברים. לא בגלל שאין מי שכותב להם בווטסאפ או עוקב אחריהם באינסטגרם.
לפעמים אפילו לא בגלל שאין להם זוגיות.
הבדידות שאני פוגש היא מסוג אחר. היא ריקנות.
אני שומע משפטים כמו:
"אני מוקף אנשים, אבל מרגיש לבד"
"אני נמצא בזוגיות, אבל מרגיש שהיא לא באמת רואה אותי"
"אני מדבר אבל לא בטוח שמישהו באמת שומע"
ופה אני מבקש להבחין בין בדידות לבין לבדות.
לבדות היא מצב. הבדידות היא תחושה.
מצד אחד, אפשר להיות לבד ועדיין להרגיש תחושות של חופש, שקט, חיבור.
ומצד שני, ואפשר להיות מוקפים במאות אנשים ולהרגיש מנותקים, זרים ולבד לגמרי.
לבדות יכולה להיות בחירה. מרחב שקט של חיבור עצמי.
בדידות היא מצב מנטלי של כאב. היא תחושת נתק.
היא המקום שבו יש רעש מסביב אבל אין הדהוד.
אנחנו מדברים אבל לא מרגישים ששומעים.
אנחנו נוגעים אבל לא מרגישים שנוגעים בנו בחזרה.
הבדידות נובעת לא מהמעט שיש בחוץ אלא מהתחושות הלא מסופקות בפנים.
הצורך הבסיסי שיראו אותי, שיבינו אותי, שיאהבו אותי כפי שאני ושאהיה חלק מקהילה, שבט, קבוצה או משפחה.
וכשהצורך הזה לא נענה, נולדת הבדידות האמיתית.
אני פוגש אנשים בודדים.
לא בודדים כי אין להם עם מי לשבת לקפה.
לא כי אין מי שיברך אותם ליום הולדת.
ולא כי אין להם חברים.
אני פוגש אנשים בודדים כי הם מרגישים לא מובנים.
כי הם מרגישים שאין להם מקום שבו הם יכולים פשוט להיות. בלי להסביר, בלי להתנצל, בלי להתכווץ כדי להתאים את עצמם לציפיות של אחרים. כי הם שכחו איך זה מרגיש להיות עם עצמם באמת.
אישה אחת סיפרה לי:
"יש לי בן זוג אוהב, ילדים, חברות טובות, אבל כשאני קמה בבוקר אני מרגישה כאילו אני היחידה בעולם. כאילו אף אחד לא באמת רואה אותי"
וכשהעמקנו יחד, הבנו שהבדידות שהיא הרגישה לא נבעה מהאנשים סביבה אלא מהמקום שבו היא לא הרשתה לעצמה להיות פגיעה, אמיתית וחשופה.
היא עטתה מסכה של "הכול בסדר", של "אני חזקה", עד שאפילו היא שכחה מה באמת עובר עליה בפנים.
ואז, צעד-צעד, היא למדה לדבר בקול רך את הכאב.
להגיד: "אני צריכה הקשבה", "אני מרגישה לבד", "אני זקוקה לחיבוק, לא לעצה."
וככל שהיא הרשתה לעצמה להביא ולהביע את עצמה גם העולם סביבה התחיל לראות אותה מחדש.
הבדידות שלה נמסה לא כי היא מצאה עוד אנשים אלא כי היא מצאה את הדרך אל עצמה.
אם אתם מרגישים בודדים תדעו שזה לא אומר שאתם שבורים.
זה רק סימן לצורך עמוק בקשר, קודם כל עם עצמכם, ומשם גם עם אחרים.
אף אחד לא צריך להישאר לבד בתוך הבדידות.
לפעמים מספיק רגע אחד של אמת, שיחה אחת של הלב, כדי שהמרחב סביבכם יתחיל להרגיש כמו בית.
