לא כל מתמודדי הסרטן רוצים להבריא.
קהל הלקוחות שלי מאד מגוון. גברים, נשים, מבוגרים, צעירים, דתיים, חילוניים או כופרים. כולם רוצים דבר אחד - להיות בריאים.
אך לפעמים מזדמן אליי לקוח מסוג אחר. כזה שאומר לי "שמע ...אני לא אהיה מטופל שלך. אני לא רוצה להבריא.. הספיק לי. תודה ושלום".
בדר"כ אלו אנשים שהגיעו אליי ב"כפייה". בני הזוג שלחו אותם. "לך לפגישה אחת. מה יש לך להפסיד?"
אלו אנשים שלא בוטחים במערכת הבריאות, שאיבדו אמון בממסד. שלא רוצים שירחמו עליהם ולא רוצים טובות.
אני כבר לא מופתע כשמישהו אומר לי שהוא לא רוצה לחיות. וזה תמיד מגיע עם סיבות מאד הגיוניות.
אבל בעצם הוא אומר לי משהו אחר..זה לא שהוא לא רוצה לחיות. הוא פשוט לא רוצה למות בסבל. ויש לכך כמה סיבות.
א. אני לא רוצה להיות מטופל במחלקות האונקולוגיות האלה כי ראיתי מה זה עשה לאבא שלי, אימא שלי וכו'...אני לא רוצה שאיכות החיים שלי תיהרס בצורה כזו. מעדיף למות בשקט. רק שלא יכאב לי.
ב. הספיק לי. חייתי מספיק שנים. יש לי מספיק בעיות בחיים...הסרטן בא לי בול בזמן.
את המסרים האלה, אני שומע מאנשים שאך לפני רגע קיבלו את הפרוגנוזה או מכאלה שהסרטן מקנן בגופם שנים טובות. האנשים האלה לא מסוגלים לומר את זה למשפחות שלהם. קשה להם גם ככה. וגם אם הם רומזים על כך, הם יענו בביטול. המשפחה תמיד רוצה להציל. אך לא בטוח שיש מי שרוצה שיצילו אותו.
לפעמים הסרטן מגיע כאקזיט. יציאה "אלגנטית" מתוך חיים קשים או מורכבים.
הבת של דפנה באה להתייעץ איתי לגבי אימה.
דפנה, בת 71 עם סרטן גרורתי מתקדם. הבת מספרת לי על כמה שקשה לה לראות את אימא שלה דועכת. "היא נראית כמו שלד, לא אוכלת, אין לה מצב רוח ולא רוצה לראות את הנכדים יותר".
כמובן שמשפחתה של דפנה רוצה שהיא תבריא. הם רוצים להקל עליה ולהיטיב עמה. ולכן משפחתה תדרוש מהאונקולוג עוד סבב כימו, עוד תרופות, אולי תוספי תזונה שעוד לא לקחה, השתתפות במחקר טרי שרק יצא, וכל זאת אחרי שהרופאים כבר אמרו נואש ושלחו אותה הביתה מפני שנגמרה להם התחמושת.
ביקשתי לדבר עם דפנה בטלפון. אחרי כמעט שבועיים קיבלתי ממנה שיחה.
"ספי תקשיב", היא אומרת. "הם לא מקשיבים לי. אני רוצה למות. אולי אם אתה תאמר להם את זה, לך הם יקשיבו"
משפחה יקרה. זה הזמן להרפות. להניח לדברים להיות.
לקחת צעד לאחור ולשאול את הנוטה למות, מה אתה רוצה שיקרה עכשיו? מה הכי היית רוצה? ותקשיבו.
ברגעים כאלה נותר רק להיות. לא לדרוש, לא לכפות, לא לבקש משהו שהוא מעבר ליכולתם.
להיות שם זה המון.
אלו רגעים של חסד. אם אין שם כאב אלו יכולים להיות רגעים של שלווה.
רגעי פרידה שיש לנצלם במלואם. גם אם מדובר בימים, שבועות או חודשים.
אם יש משהו שלא הספקתם לומר, זה הזמן.
אפשר ללטף, אפשר לחבק, אפשר ורצוי לאהוב.
