הסיפור של תומר
תארו לכם, גבר צעיר בן 41. נשוי ואבא לארבעה ילדים קטנטנים. (הקטנים תאומים בני שנתיים) ספורטאי, מרתוניסט, איש ברזל.
בבוקר; אימון, שייק, צ'יה, שיבולת שועל.
לפני השינה; ויטמין די ומגנזיום.
כל אלו היו חלק יומיומי מהתפריט שלי.
נעשה הכל כדי להיות בריאים, נעשה הכל כדי להרחיק מחלות. נעשה הכל כדי לחיות טוב. היה חלק מהמנטרה שלי...
בפן המקצועי, סמנכ"ל פרויקטים בחברת הייטק. מרוויח נהדר. חיי את החיים. פעמיים חו"ל בשנה. הופעות, בילויים, חברים...
על התסריט המדויק הזה נכתבו אלפי ספרי קואוצ'יניג איך לצאת מאיזור הנוחות, להתפתח, להגשים חלומות, להיות בפסגה ולהישאר למעלה.
אבל בוקר אחד. אחד בלבד. אני יוצא לריצת בוקר שגרתית ולא מצליח לסיימה. הגוף צועק וזועק לי – "תומר, לא טוב לי.." במנוחה ומול המחשב לא הרגשתי דבר.
הקשבתי לגוף והזמנתי בדיקות דם. אכן הגוף לא טעה, יש לי אנמיה קטלנית. בירורים, בדיקות ו... סרטן אלים בקיבה העליונה מסוג אדנוקרצינומה. בגודל של 10 ס"מ מדמם ואוכל את משאבי גופי.
הגוף לא טעה, והוא דיבר אליי רק בזמן הריצה. הריצה הצילה את חיי!
כבר שקיבלתי את הפרוטוקול האכזרי – כימו & ניתוח & כימו. ידעתי לצד הפחד המצמית שאני אלחם חזרה עם כל מה שאני יודע ויש לי.
הכימו ריסק כל מושבה טובה בגופי. הרגשתי שכל העשור האחרון שבניתי את גופי בספורט ותזונה בריאה הולכים לאבדן.
ואז חיכה לי בפינה ניתוח קטלני שישאיר נכות של 100% - כריתת קיבה מלאה.
ולקינוח, כימו לאחר מכן.
שום דבר מאילו לא שבר אותי. והשבתי מלחמה חזרה גם כשהייתי למטה, גם כשלא היה מצב רוח, גם שהנפש ייעצה אולי לפרוש אולי לוותר...
ידעתי שאין ברירה, יש חיים וצריכים להילחם עליהם.
אז ההחלמה שלי לצד הפרוטוקול הקשוח, הרופאים, המנתחים, הכימו התמים לכאורה,
כללה:
1. שייקים של עשב חיטה כמעט כל בוקר
2. צעידות בזמן הכימו (לא הייתי יכול לרוץ) גם שגופי מרוסק ואין לי כוח ללכת מטר.
לצעוד למרות הכל. הסרטן הרי לא אוהב חמצן.
3. תמיד להיות בתנועה! משקולות, ריקוד, יוגה, טיול ביער, כל דבר.
4. לרשום על פתק מה קורה כשהכל מסתיים. ולכוון רק לשם. – ספויילר – סיימתי ב 1/3/24 מרתון 42.2 ק"מ ללא קיבה בזמן שיא אישי של 3:27 ש'. בקצב של 4:55 לק"מ. לפתקים האלו יש כוחות על – מומלץ מאוד. 💪
5. לא לתת למחשבות הרעות להפליג. לתחום אותם בזמן.
לעומת זאת לתת למחשבות הטובות להפליג כמה שבא, כמו: אני עוד ירצה על זה ואכתוב על זה ספר ואעשה מרתון ללא קיבה. (כל אלו התגשמו וקורים בכתיבת שורות אלו).
6. לקבל את העצב שהוא מגיע, ולתת לו לעשות פרוסס לגוף לפעמים מותר לנו להיות עצובים. הרבה פעמים אחרי העצב הייתי מרגיש תחושת אושר עילאי. העצב ריפא אצלי הרבה מכאוב.
7. הבנתי מה הערך הכי חשוב בחיים - חברים, חוויות ומשפחה. כל השאר הבל הבלים. אז חיבקתי כל חוויה שאני אוהב, את ילדיי, את אישתי, הוריי וחבריי הטובים.
טיילתי הרבה, חזרתי לנגן בתופים, והייתי רוקד מחופש עם ילדיי בסלון.
8. ודבר אחרון, לשחרר את השליטה האובססיבית שהתוצאה היא בידנו, לא! אתה אמנם בעל המניות העיקרי על גופך, בריאותך, וחייך. אבל התוצאה הסופית אינה קשורה רק אליך. יש עוד גורמים. אז אם עשיתי את המיטב שאני מאמין בו לשיפור חיי. התוצאה תיהיה אשר תיהיה אני כבר לא אובססיבי לגביה. ואקבל את מה שהיקום נותן לי באהבה ❤.
תומר סננס.
