סיימתי היום פגישה עם לקוח שלי שחווה מוות קליני.
לפני שבועיים הוא התקשר אליי מבית החולים כדי להיפרד ממני.
"הסרטן ניצח" הוא לחש לי (למרות שדברנו המון על זה שעם סרטן לא נכנסים לקרב).
אחרי שבועיים אני מקבל ממנו שיחה וממש לא מאמין שאני רואה את שמו על הצג. חשבתי שזו אשתו אך זה היה ממש אותו בחור שהתקשר כדי להיפרד ממני בדיוק לפני שבועיים!!!
"אני חי" הוא אומר לי.
"לא רק שאני חי...אלא ממש נולדתי מחדש. אני כבר לא יודע מה זה מוות. מוות כבר לא מפחיד אותי יותר. אני מרגיש כמו עובר שרק נולד....לא ממש מבין מה עובר עליי...פתאום אין בי פחד. כלום. אני מבולבל. מה אני עושה עם עצמי עכשיו?"
עד לפני חודשיים הוא היה מגיע כמו שעון לפגישות שלנו. עד שהפך לחלש מאד מכדי לנסוע לבדו. בפגישות דברנו המון על הפחד שלו מהמוות. בקשתי שיקרא את הספר "מתה להיות אני" של אניטה מורג'אני. הוא לא ממש התחבר לחוויה הזו 🙂
ואז, באותה שיחת טלפון מלבבת הוא מספר לי שחזר לפה כדי לספר.
מהחוייה הזו הוא הבין שכנראה עוד לא הגיע הזמן שלו למות ושעוד יש לו המון מה לעשות עד שימות שוב 🙂 מתישהו. רק שעכשיו אבל הוא עוד חלש ומחכה להתחזק כדי להתחיל בחיים החדשים שלו.
אנחנו נשמה שיש לה גוף. ולא גוף עם נשמה כמו שהורגלנו לחשוב.
ומכוון שכל מה שנולד, סופו למות יום אחד, כך גם אנחנו.
יום אחד לא נהיה פה בגוף הפיזי שלנו.
אגב, אותו בחור לא באמת מת וחזר לחיים. הוא רק שהה בחוויית מוות. זו חוויה שאין בה פחד. אין בה כאב או סבל. יש בה השלמה וקבלה רדיקלית עם רגע המוות. אנחנו מתרגלים את הרגע הזה בתוך מדיטציה.
הוא נפרד מהעולם, נפרד מהקרובים לו והסכים להיפרד גם מעצמו. מגופו.
זהו שלב קריטי בהחלמה מסרטן. כאשר אנחנו מוותרים על הפחד ומסכימים למות, משהו בתוכנו מתחיל לחיות מחדש.
מה דעתכם?
