בעבר דנתי בקשר ההדוק בין אפקט הפלסיבו והנוסיבו. שנים של מחקרים מראים כי הציפיות השליליות שלנו (נוסיבו) משפיעות באופן משמעותי על בריאותנו, בדיוק כפי שהן משפיעות על מחלותינו. הדבר בולט במיוחד כאשר בוחנים את האמונות הנפוצות בחברה שלנו לגבי סרטן ואת השפעתן על אנשים המתמודדים עם המחלה.
באופן פשטני, ניתן לסכם את האמונות הללו כך: ראשית, סרטן נתפס כגזר דין מוות.
שנית, רווחת התפיסה שסרטן היא מחלה חיצונית שאין לנו יכולת להשפיע עליה.
שלישית, קיימת אמונה שהטיפולים כגון כימותרפיה והקרנות מלווים בתופעות לוואי קשות ובלתי נסבלות.
אם אכן ציפיות משפיעות על תוצאות, הרי שלאמונות כאלה יש השלכות שליליות חמורות. באמצעי התקשורת מרבים לספר סיפורים על אנשים שנפטרו לאחר מאבק ממושך בסרטן. לרוב, המסר הגלוי בסיפורים אלה הוא "כמה אמיצים או גיבורים היו החולים שנפטרו", כאשר המסר הסמוי הוא ש"הם גילו אומץ וגבורה לנוכח מותם הבלתי נמנע".
סביר להניח שגם אתם מכירים אנשים שכאשר הם מדברים על אדם המתמודד עם סרטן, נימת קולם משתנה, או שמשתררת שתיקה מביכה, כאילו הם מתייחסים אל החולה כאל מי שנגזר דינו למוות.
ברור שאנשים המתמודדים עם סרטן נעשים רגישים מאוד למסרים שליליים כאלה. רבים מהם מספרים לי כי חבריהם מתחילים להתרחק מהם, כנראה מכיוון שהם אינם יודעים כיצד להתייחס אליהם ולמחלתם או אולי מתוך חשש שגוי שסרטן היא מחלה מדבקת.
מה שמטריד אותי במיוחד הוא שמערכת טרגית זו של ציפיות שליליות מועברת לא רק על ידי חברים ובני משפחה, אלא לעתים גם על ידי אנשי רפואה. רופא שעד כה נתפס כמומחה ובעל תשובות חכמות, עשוי להפוך בעיני המטופל למישהו שלא תמיד יהיו לו תשובות לשאלות קשות כמו "למה דווקא סרטן ריאות אם מעולם לא עישנתי ולא הייתי חשוף לעישון פסיבי?".
במקרים רבים, המסר העמוק ביותר שמועבר מהרופא הוא דווקא הימנעותו ממתן תשובות לשאלות המטופל.
מטופלת אחת תיארה בפניי כיצד הרופא שלה נכנס לחדרה בבית החולים לאחר שעברה ביופסיה, כדי לבשר לה שיש לה סרטן. הוא נכנס לחדר רק מספר צעדים מהדלת, לא התקרב אליה אלא נשען אל הקיר. הוא אמר לה במהירות ובקצרה שיש לה סרטן וכי היא תופנה לרופא אחר להמשך הטיפול הנדרש. לאחר מכן, הוא עזב את החדר באותה מהירות שבה נכנס. מובן מאליו שאותה מטופלת חשה את עמדתו של הרופא, שהייתה מרומזת הן במה שאמר והן במה שלא אמר. המסר שלו היה ברור לה – היא לא תשרוד.
שוב, אינני מאשים את הרופאים. אינני מאשים אותם על כך שלעתים הם מפגינים יחסי אנוש לקויים. אני מתאר את העובדות כהווייתן, ועל כך אני מצר. אני רק מבקש שנשים לב לדברים שאנו אומרים בכלל ולאמונות שלנו בפרט, במיוחד כאשר מדובר בסרטן, בתקווה ובהחלמה.
לאמונה שלנו יש תפקיד משמעותי בתהליך ההחלמה. התוצאה העגומה הנובעת מהעברת ציפיות לתופעות לוואי, לכאבים ולמוות, היא שהציפיות הללו עלולות לתרום ליצירת נבואה המגשימה את עצמה. אולם, התוצאה יכולה להיות שונה עם ציפיות ואמונות אחרות.
אני מלמד כיצד לבנות מערכת אמונות חדשה וחיובית.
זוהי קריאה לכל המתמודדים עם סרטן לשנות את אמונותיהם ולהבין שביכולתם להחלים ולחיות חיים מלאים ומספקים, למרות הפחדים מפני המחלה והציפיות השליליות של הסובבים אותם. משמעות הדבר היא לדרוש מהם לבצע פעולות רבות הדורשות אומץ לב וחוסן נפשי. הניסיון הקליני שלי מוכיח כי מתמודדי סרטן רבים מסוגלים להגיע לרמה כזו של אומץ וחוסן. כדי לסייע להם במאמץ זה, אנו לומדים לזהות אמונות מגבילות ומספקים משקל נגד לכל אותן אמונות שליליות ומגבילות אשר מתנגשות עם מסע הריפוי העצמי שלהם.
